<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יהודה בר שמואל</h1>
<h2>דף קיז:</h2>
גרסינן בגמרא ראשונה דהעור והרוטב העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. ובגמרא תנינא להא דתנו רבנן שומר לטומאה קלה ולא שומר לטומאה חמורה. שומר לטומאה קלה תנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חיטה בקליפתה עדשים בקליפתם, ושקיל וטרי עד מתקיף לה רב יהודא בר שמואל הא דתנן בפ"ב דמס' עוקצין [פ"ב מ"ג] הפטמא של רימון מצטרפת והנץ שלו אין מצטרף קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא, ובברכות פרק כיצד מברכין הלכה חוץ מן היין משמע שהפטמא מאכל והנץ אינו מאכל. ועל הפטמת שמצטרפת קא מקשי דלאו זרעה הוא ואפילו [הכי] מצטרף, דהא תנן כל שהוא שומר אעפ"י שאינו יד טמא ומטמא, ומצטרף, ומשני תלתא קראי כתיבי זרע זרוע יזרע חד לשומר דזרעים וחד לשומר דאילנות וחד לשומר דבשר ובצים ודגים. וסיפא דהפטמא של רימון קתני ר' אלעזר אומר המסרק טהור, ופי' רבנא נתן מ"כ בערך נץ, פרח שעל הפטמא של רימון והוא השיער. ופי' בערך (מקרה) ראשו של רימון שממנו נוצץ יש בו שיניים שינים ודומה למסרק. וג' דברים יש בו, ושם לכל אחד ואחד, העומד באמצע שמו פטמא, וסביבות הפטמא שמו שיער. כדתניא בתוספתא [פ"א ה"ד] בס"פ עוקץ של [ענב], עוקץ הרימון טמא ר' אלעזר אומר הנוגע בעמוד טמא בשיער ובמסרק טהור. ובערך פטם פי' חודו של רימון, וכן שם חודו של בצלים ושל רימון ושל כרשין פיטמא, ופי' ההיא דפ' לולב הגזול [סוכה ל"ו:] נטלה פטמתא פר"ח נראין הדברים שהוא החוטם בפיטמא של דד דתניא בפ' יוצא דופן משתשחיר הפיטמת כפיטמא של רימון. אבל הא דאמר ר' יצחק ניטלה בוכנתן הוא קצה העץ הנתון באתרוג, כאותו דשחיטת חולין הא בוכנתא דשף מדוכתיה טריפה. ושם המדוך כדגרסי' בוכנא ואסיתא, ובאתרוג עץ שהוא תלוי באילן הוא כמין בוכנא. ובעיקר האתרוג חקוק כמו האסיתא והעץ נתון בה. וקיימא לן שאם נעקרה הבוכנא מן האסיתא חיישינן שמא ניטל מן האתרוג עמה וחסר האתרוג ופסול, אבל אם הבוכנא באתרוג קיימת בתוך האסיתא ונחתך העץ למעלה הימנו כשר. ורבינו גרשום זצ"ל פי' בוכנתו שהפטמא נכנסת באתרוג כהאי בוכנא באסיתא, ואם ניטלה הפיטמא כולה שנשתרשה מן האתרוג היינו ניטלה פיטמתו דתניא במתניתין. וזה הפי' סבירא לן שזה הפיטמא לא יקשה על הפיטמא ע"כ הערוך. בירושלמי דסוכה [פ"ג ה"ו] ניטלה פטמתו תמן אמרין שושנתו ור' יצחק בן חקולא אמר פיקא. ונראה כי מחלוקת הירושלמי כמחלוקת הגאונים, כי פי' של שושנתו הוא כמו פיטמא של רימון והנץ שלו, ופיקא משמע כמו בוכנתא. אין (עומדין) [יורדין] לקירומא משום פיקא בפ' חבית (שבת קמ"ז:) ופיקא כמו פיק ברכים, שנשמט מן הבוכנא.
